פסק-דין בתיק עב"ל 16657-09-10

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.       בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי הציבור מר אליאב יארניצקי וגב' אלה בלאס; ב"ל 1627/09), בו נדחתה, מחמת התיישנות, תביעת המערערת לתשלום קצבת זקנה לתקופה שמחודש מאי 2006, עת הגיעה לגיל 66, עד לחודש אוגוסט 2007, מועד בו קצבתה אושרה.

2.       המערערת, ילידת שנת 1940, הגישה למשיב (להלן - המוסד) תביעה לקצבת זקנה ביום 18.8.2007, לאחר שפרשה מעבודתה. תביעתה אושרה החל מיום 1.8.2007. לאחר מכן הודיע המוסד כי תיקן את החלטתו, כך שתביעתה של המערערת אושרה החל מיום 1.7.2007. השאלה שעמדה בפני בית הדין האזורי היתה, האם זכאית המערערת לתשלום קצבת זקנה החל מחודש מאי 2006, עת הגיעה לגיל 66, גיל בו היתה המערערת זכאית לקצבת זקנה שאינה תלויה בהכנסות.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו

3.       אלה העובדות העולות מתצהיר המערערת, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי:

"א.    התובעת ילידת 6/5/40 עבדה עד ליום 31/7/08 מועד בו "הוצאה לפנסיה", כהגדרתה;

ב.      ביום 18/8/08 הגישה התובעת תביעה לקצבת זיקנה;

ג.      ביום 26/8/08 הומצאה תשובת הנתבע לפיה התביעה אושרה החל מיום 1/8/07, אך נדחתה לתקופה קודמת בהסתמך על סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995;

ד.     ביום 31/8/08 הומצא מכתב נוסף מטעם הנתבע המפרט את גובה הקיצבה ועוד פורט כי אין זכאות מחודש 5/08 בשל הכנסות;

ה.    הנתבע לא טרח לידע את התובעת בגיל 66 כי היא זכאית לקצבת זיקנה ללא תלות בהכנסות;

ו.     ביום 26/8/08 פנה הנתבע אל התובעת וצרף לפניה טופס תביעה לקצבת זיקנה עבור בעלה של התובעת."  

4.       בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי הצהירה ב"כ המוסד, כי בחודש אוגוסט 2008, בעת הטיפול בתביעת המערערת, התברר שבן זוגה לא מקבל קצבת זיקנה למרות היותו מעל גיל זיקנה, שכן תביעתו מחודש אוקטובר 2006 נדחתה בשל פיגור בתשלום דמי ביטוח, ולפיכך נשלח אליו טופס תביעה.

5.       המערערת טענה בתביעתה, כי על המוסד מוטלת חובת גילוי מוגברת כלפי מבוטחיו, וכי על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר זכויותיהם. משהמוסד לא יידע את המערערת באשר לזכותה לתבוע קצבת זקנה בהגיעה לגיל 66, חרף היותה רשומה אצלו, מוטלת עליו החובה לפצות את המערערת ולשלם לה את הקצבה החל ממועד זה. המערערת ביקשה להפנות לרע"א 09-11-15488 המוסד לביטוח לאומי נ' פרידמן (להלן - עניין פרידמן), ממנו עולה כי על המוסד לשלוח מכתבים לציבור המבוטחים המגיעים  לגיל זקנה תוך זמן סביר, ובמידה שנגרם נזק כתוצאה מאי שליחת המכתבים, יישא המוסד באותו נזק.

6.       בית הדין האזורי הסביר בפסק דינו, כי אף שבחקירה הנגדית ניסה המוסד לטעון כי שלח למערערת הודעה על זכאותה, הודעה שלא הגיעה אליה, הרי שטענה זו לא הוכחה ונזנחה בסיכומים, ולפיכך נקודת המוצא היא כי המוסד לא יידע את המערערת בדבר זכאותה לקצבת זיקנה בתכוף להגיעה לגיל 66.

7.       בית הדין האזורי קבע, כי אמנם, בהתאם לפסיקה, שצוטטה בהרחבה על ידו, " אל נכון הוא כי המוסד יעשה כל שניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם" (עב"ל 677/08 מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי, להלן - עניין ברש). אלא, שאין בעובדה כי במקרה מסוים לא נשלחה הודעה למבוטח, מטעם כזה או אחר, כדי להקים עילת תביעה למערערת, כאשר תביעתה הוגשה בשיהוי החורג מהוראות החוק.

8.       באשר לטענות המערערת קבע בית הדין, כי אין לנפסק בענין פרידמן כדי להכריע את ענייננו, מששם מדובר בתביעת נזיקין שקמה מכח מחדל של המוסד ואין מדובר בתביעה לתשלום גמלה על פי החוק. באשר לטענה כי פרטיה של המערערת היו ידועים למוסד ולפיכך היה עליו ליזום פניה אליה, קבע בית הדין כי זכאות לקיצבת זיקנה נגזרת מגיל, תקופת אכשרה ותושבות. לפיכך, על המערערת היה להביא את פרטי עניינה בצורה מסודרת בפני הגורם המוסמך במוסד. באשר לטענה כי היה על המוסד ליידע את המערערת כאשר בעלה הגיש תביעה, כפי שעשה לגבי בעלה בעת הטיפול בתביעתה, קבע בית הדין כי אכן ראוי היה כי בחודש אוקטובר 2006, בעת שנבחנה תביעת הבעל, היתה נבחנת זכאות כל היחידה המשפחתית כפי שנעשה באוגוסט 2008 אצל המערערת. אולם הדבר לא נעשה, ככל הנראה משתביעת הבעל נדחתה ולכן לזכאות האישה לא היתה רלבנטיות לקצבתו שנדחתה. זאת בניגוד לתביעת המערערת שאושרה, ולפיכך היה צורך לבדוק אם היא זכאית לקיצבה זוגית או לקצבת יחיד. מכל מקום, אין בכך כדי להקים זכאות לגימלה מכח החוק. לאור האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.

הערעור

9.     בערעור חזרה המערערת, בעיקרו של דבר על טענותיה בבית הדין האזורי. כמו כן טענה המערערת כי בהתאם לנפסק בענין פרידמן, משהמוסד לא עמד בחובה המוטלת עליו בהתאם לפסיקת בתי הדין לעבודה, חרף העובדה כי מלוא הנתונים הרלבנטיים היו בידיו, הרי שגרם נזק למערערת, בגינו עליו לפצותה. עוד נטען כי בית הדין קמא לא התייחס לטענות המערערת באשר לעוולת הרשלנות.   

10.בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם, אשר ייחשבו לסיכומים מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך סיכומיהם וכל חומר התיק.